"The TorahAnyTimes" Newsletter פרשת תזריע   ו' באפריל 2019 | א' ניסן תשע"ט                                                           Print Version Compiled and Edited by Elan Perchik

מרת דבורה שטיגליץ
טיול שבת

''והיה בעור בשרו לנגע צרעת'' (ויקרא י''ג ב')

מאיה נולדה ברוסיה להורים קומוניסטים. למרבה הצער לא ידעה שהיא יהודיה: הוריה לקחו אותה לכנסיה וחייה היו חיים רחוקים מיהדות. אולם, כשמאיה היתה בת שלוש-עשרה ומסך הברזל נפל, החליטו הוריה לעבור לארצות הברית. הם התיישבו בפלטבוש, קהילה המורכבת ברובה מיהודים דתיים. החיים היו קשים מבחינה כלכלית, לכן הוריה חיפשו תמיכה כספית מהקהילה.

הם ביררו את העניין והוגד להם שהם יהיו זכאים לסיוע כספי כזה בתנאי אחד: שישלחו את בתם לבית ספר יהודי. הוריה הרגישו צורך עז לבסס את עצמם ולקבל את עזרה כזו  ובשל כך הסכימו. הם שלחו את מאיה לבית יעקב בפלטבוש.

מאיה התחילה ללמוד על היהדות ומייד נמשכה אליה. בהשראה עצומה ובשאיפה ללמוד ולקיים עוד ועוד, מאיה פרחה מאוד בלימוד התורה ושמירת המצוות. חברותיה נתנו לה בגדים צנועים והיא נראתה כמו כל בחורה דתיה. מאיה היתה מאושרת בצמיחתה הרוחנית ומרוצה ממצב חייה. אבל הוריה לא הרגישו כך.

עכשיו, בהיותה בת ארבע עשרה ולומדת יהדות ברצינות, הוריה לא יכלו עוד לסבול אותה. הם לחצו עליה להימנע מלהשתקע ביהדות. לבסוף הציגו בפניה אולטימטום: להקל על מסירותה להידות או לעזוב את הבית. ריבים וקטטות מיררו את חיי הוריה. בנוסף לכך, מאיה כבר לא אכלה בביתה: האוכל לא היה ברמת הכשרות הנדרשת. עקב המהומה התמידית בבית הם ביקשו ממאיה לעזוב. וכך היא עשתה.

שבת אחת אחרי הצהריים, בזמן שמאיה שהתה אצל חברה, החליטה לעשות מעשה חסד ולבקר אישה זקנה. היא התחילה בשמחה ללכת במורד הרחוב בפלטבוש כאשר, בסמוך, נהג איבד שליטה ברכבו. הוא התנגש בצורה חזיתית בפנס רחוב וגרם לו להתמוטט. אבל הוא לא רק נחת על הקרקע: הוא הפיל את מאיה איתו ונפל על זרועה.

'תקועה' מתחת לפנס רחוב ענק, מאיה הרגישה כאבים עזים. חברי הצלה מיהרו אליה וטיפלו בה בזריזות. הם עשו את כל שביכולתם כדי להרים את הפנס ולהציל את זרועה, אך היה מאוחר מדי: הפנס הכבד מחץ אותה. ואז, הוכרע לקטוע את זרועה. אחרת, סברו חברי הצלה, חייה יהיו בסכנה.

היא התעוררה שעות לאחר מכן בבית החולים והיתה די מטושטשת. היא הרגישה כאילו זרועה עדיין שם ושהיא מזיזה משהו. אך המציאות היתה אחרת.

היא התעוררה חסרת תנועה כאשר אביה עמד מולה. ואז הוא צעק. "זהו הא-לקים בו את בוטחת! את מתקוטטת איתנו, עוזבת את הבית, שומרת שבת וכך הוא עושה לך? איך את מבינה את זה? למה א-לקים עושה לך את זה?"

לשמוע דברים כאלה רגעים אחדים אחרי שפקחה את עיניה, מאיה היתה מזועזעת אך איתנה בדעתה. היא ענתה לאביה, "פאפה, אם הייתי מבינה כל דבר שד' עושה לי בחיי, אז אני בעצמי הייתי ד'. אבל אינני מבינה תמיד את מה שהוא עושה, וזה רק מראה לי כמה מושלם הוא." להגיב במילים חזקות כל כך ובכנות כזו בגיל רך כזה! מאיה הבינה שהמאורע הזה בחייה, איכשהו, היה לטובתה.

כמה שנים לאחר מכן מאיה רצתה להקים בית בישראל. היא נפגשה עם בחור אחר בחור אך העובדה שהיתה לה זרוע מפלסטיק לא עזרה לה. אף על פי שהיתה בחורה נעימה ובעלת אישיות נמרצת, מציאת זיווגה הפך לתהליך ארוך. היא קיבלה החלטה אשר היתה תחילתו של תהליך שינוי החיים. היא פנתה לחבר הצלה שהציל את חייה שנים רבות קודם לכן והתחילה לחיות עם משפחתו. היא הפכה להיות אחות לבנות המשפחה ובת לזוג ההוא. מאיה החלה לאט לאט להרגיש שיש לה בית ותמיכה. כרגע, כל מה שייחלה היה - לבנות בית ומשפחה משלה.

ואז הגיע היום הגורלי. יום אחד, כשהיה חבר ההצלה מסתובב במקומות שונים, פגש בחור גאוני. הוא שוחח איתו לזמן מה והתחיל לחוש כי הוא יכול להתאים למאיה. ואכן, הם נפגשו, הכירו אחד את השניה ותכננו להתחתן.

היום מאיה גרה שמחה עם בעלה ומשפחתה בישראל. לולא אותו יום שבת אחר הצהריים, כשהתרחשה תקרית משנה חיים ההיא, אולי היום היא היתה נמצאת במקום מאוד שונה. אבל עכשיו, אחרי שנים של צמיחה רוחנית יחד עם קשיים וצרות, מאיה עומדת כאישה דתייה גאה המגדלת ילדים יהודים יפהפיים.

מאיה היתה יכולה לוותר ולהיכנע ללחץ פעמים רבות בתהליך עלייתה בהר ה' אך היא נשארה איתנה במסירותה. על אף הנסיגות והתבוסות המחלישות, היא המשיכה הלאה בחיים וזינקה קדימה כשהיא בוטחת שד' יטפל בה בכל צעד בדרכה. והוא אמנם עשה כן. אותו לקח יש ללמוד מהצרעת. החוויות הללו בחיים שנתפסות כ"יסורים" ו''סיבוכים'' הן, למעשה, הזדמנויות לעליה וצמיחה רוחנית. עבור מאיה, אותו יום שבת עצוב מאוד הפך להיות תחילתו של מסע ארוך אשר כיום היא ומשפחתה חווים את הגמול והפירות.

 

הרב אבי מטמון 
לחגוג את הנישואין

חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה (מועד קטן ז' ע”ב)

בפרשת תזריע מוצאים את עניין הצרעת. אם מישהו נחשד שנלקה בצרעת היה חייב לצאת ממחנה ישראל ולהישאר מוסגר ובודד. אחרי שבוע, הכהן יבדוק אותו. אם באמת חלה בצרעת הוא נשאר מבודד עד שהיא נעלמה והוא יעבור תהליך טהרה המתואר בפרשה הבאה.

אולם, יש יוצא מן הכלל הזה: חתן בתוך שבעה ימים אחרי חתונתו. רק הכהן יכול להכריע אם יש לו צרעת, אבל אם מדובר בחתן, הכהן פשוט לא יבקר אותו. בצורה זו, מצב החתן יישאר תלוי ועומד עד סוף 'שבע הברכות'  - ורק אז ייבדק.

התנהגות זו כלפי החתן מסקרנת במיוחד. נגע צרעת מעיד על התנהגות שלילית ויכול להפריע ליחסים העתידיים שלו. מדוע מתירים לבני הזוג החדש להמשיך בחגיגה ולהינשא לפני שהעניין טופל? למה לא מחייבים את החתן להתבודד עד שהוא ישוב בתשובה וישפר את פגמיו ומידותיו? מה כל כך מיוחד ב'שבע ברכות' שדוחה את התהליך הרגיל בבדיקת מצורע אפשרי?

יש כמה היבטים למושג ''נישואין''. מחד, המילה "נישואין" שורשה במילה "נשא," כלומר לשאת. מהות הנישואין היא נשיאת האחריות לבן/בת הזוג ולמשפחה. האדם חייב לשאת את נטלי המשפחה ודאגותיה ולבטח את שלומם. מאידך, המילה ''נישואין'' גם כן קשורה למילה "משאת". חוץ מהאחריות העצומה, ללא ספק, נישואין הם המתנה הכי גדולה. הם המתנה שמעניק הבעל לאשתו, שמעניקה האישה לבעלה ושד' מעניק לשניהם.

בנוסף לכף, חווית הנישואין מרוממת ומשנה חיים. זה דבר אשר "נשאו", מעלה ומרים את ליבם של המעורבים לרמות שלא ניתן להגיע אליהם אחרת. כמו כן, הנישואין מעניקים לבני הזוג מעמד טהור, דומה לנשיאים, מדרבן ומניע אותם להגיע לגבהים שרק הנישואין יכולים להציע.

מסיבה זו רוקדים סביב החתן והכלה, אנו מביעים את הכרתנו על צעדיהם החדשים לעבר מפעל לשינוי החיים זה. אנו אומרים להם: "אנחנו נתמוך בכם בכל צעד בדרך." שמחתם של החתן והכלה מתגדלת עד אין קץ לראות מראה כזה של אהבה ולבביות מחבריהם ומשפחתם.

לעיתים קרובות התנהגות אנטי-חברתיתת מופיעה כשהאדם אינו מרוצה מעצמו. הוא מרגיש שהחברה אינה מעריכה אותו והוא הופך להיות מדוכדך ובודד. לפעמים, תחושות מנותקות אלו יכולות אפילו לגרום לשיפוטים שליליים על הזולת. מסיבה זו, בהתחלת חיי הנישואין מוותרים על בידוד החתן ומתירים לו להמשיך לחגוג עם חבריו ומשפחתו. תשומת הלב המיוחדת שהוא מקבל ב'שבע ברכות' מרוממת את מצב רוחו ומטפלת בכל התחושות המדוכאות שהוא עלול להרגיש. ככה מקווים שנוכחות אנשים אחרים המעודדים אותו תשנה את התנהגותו ואישיותו. על ידי כך שהוא ירגיש חשוב ובטחונו העמצי יתחזק, הוא יתעודד לשפר את פגמי מידותיו ולתקן את דרכיו.

מרגע שהחתן והכלה חוזרים בשמחה מהחופה למשך שבעת ימי שבע הברכות, מעשים ומילים המבטאים רצון טוב מועברים אליהם, מכבדים ומעריכים אותם ומזכירים להם את חייהם העתידים הנפלאים שיהיו מלאי אחריות ואושר. כאשר החתן חווה כל זאת נמצא בעמדה טובה יותר לחזור בתשובה.

חז"ל ראו, אפוא, שהתרופה הכי טובה למחלתו של החתן היא להיות בסביבת אנשים, במקום בבידוד. כזה כח יש לתמיכה חברתית. כזה הוא האפקט הטרנספורמטיבי של התמיכה החברתית וזו ההשפעה מרחיקת לכת של ריקוד ושירה על האחר.
 

מרת חיה ניומן
איש הרנסנס

משפחתי ברוכה באנשים מוכשרים, הן מצידי והן מצד בעלי. אחי למחצה הוא עורך דין, טייס ופקיד NFL (פוטבול אמריקאי). הוא היה רגיל לרוץ הלוך ושוב במגרש הפוטבול, לזרוק דגלים ולשרוק במשרוקית במשך המשחק, לפי הצורך.

כשהתקרבה חתונת בתי, אמרתי לו שאני רוצה שאחרי החופה ילבש את 'תלבושת' הפוטבול שלו וירקוד לפני חתני העתיד. לפי המנהג בחתונה יהודית, הרבה אנשים מנסים לבצע מופעים קצרים מבדחים ומהנים לשמח את החתן והכלה. אחי הסכים לעשות כך. אבל לא זו היתה הטובה היחידה שהצטרכתי לבקש ממנו.

יום החתונה הגיע. ראש הישיבה של החתן שהופקד להיות מסדר הקידושין היה אמור להגיע באותו יום מישראל. בהיות שהמשפחה היתה עסוקה בהכנות לחתונה, אף אחד לא היה זמין לנהוג לנמל התעופה לאסוף אותו. ואז צלצלתי לאחי.

ביקשתי ממנו לאסוף את ראש הישיבה והוא הסכים. דעתי החלה לדמיין איך תהיה הנסיעה בה עורך דין / טייס / פקיד NFL מסיע ראש ישיבה מכובד. על מה ישוחחו במשך כל הנסיעה? הרי הם מגיעים מרקעים שונים לגמרי; לא היה להם שום דבר במשותף! כנראה תשתרר דממה בנסיעה אשר, כנראה, תהיה כמעט נצחית. התעלמתי מהמחשבה ההיא לרגע ואמרתי לו לחפש איש בעל זקן, כובע שחור, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה. ברוך ד' הוא היה יכול למצוא את ראש הישיבה.

מאוחר יותר, בהתקרב זמן החתונה, אחי הגיע אל האולם. הוא אמר לי, "ראש הישיבה הוא איש משכמו ומעלה. היתה לנו שיחה כל כך מעניינת!" כששמעתי את הדברים ההם פלטתי אנחת רווחה וחייכתי. זמן לא רב אחר כך, ראש הישיבה בעצמו נכנס לאולם גם כן. הוא ניגש אליי ושאל, "את גברת ניומן?" לא בטוחה אם לענות תשובה חיובית יהיה לטובתי או להיפך, אמרתי בהיסוס, "כן, זו אני." "הו, גברת ניומן! אחיך הוא איש רנסנס -- טייס, פקיד NFL ועורך דין! איזה איש מוכשר!" בעוד הוא ממשיך לשבח את אחי הסקתי שהנסיעה התנהלה כשורה.

הריקודים היו אמורים להתחיל זמן-מה אחר החופה. כשהחתן וחבריו התחילו לרקוד ולהנות, יצא אחי לבוש בבגדי הקרב במלוא תפארתם. חברי חתני התפלאו ממחזה כזה והסכימו שזו היתה אחת מתצוגות התחפושות המעולות שהיו אי-פעם בחתונה. אך אני ידעתי שאחי לא היה "מחופש". זה היה מי שהוא באמת.

אחי נכנס למעגל עם כל הגברים. אחרי זמן לא-רב הוא משך אליו את הרב לרקוד איתו. אך אז משהו קרה. בדרך כלל, החתן והכלה שותים קצת מים מדי פעם, בניסיון לנוח, להתאושש ולנשום קצת. אבל הפעם, ללא ידיעת הרוקדים, קצת מים נשפך על הרצפה.

אחי וראש הישיבה רקדו זה עם זה אך אחרי זמן לא-רב ראש הישיבה מעד ונפל על הרצפה. כל זה התחולל לעיני כולם אבל אף אחד לא ידע מה לעשות. נראה היה שראש הישיבה היה בסדר, אף על פי שעדיין שכב על הרצפה. אבל אחי התנהג כפקיד NFL אופייני בנפילת שחקן לאחר התמודדות: הוא הוציא דגל ושרק במשרוקית. זה כמעט נראה כאילו הוא באמת נמצא במשחק פוטבול, אחרי שספורטאי נפל על הקרקע.

ואז ראש הישיבה קם. הוא עצמו החזיק בדגל והחל לסובב אותו ולרקוד עם אחי. זה אכן היה מראה יפה מאוד.

מאז, כל פעם שראש הישיבה מגיע לארצות הברית, הוא יוצא מגדרו: הוא מתקשר לאחי והם סועדים ביחד. מעולם לא ציפיתי שראש ישיבה חשוב ואחי יתקרבו כל כך. אבל כאחים יהודיים, הם התאחדו.

אף על פי שלכאורה נדמה שראש הישיבה הזה ועורך דין / טייס / פקיד פוטבול הם שונים לחלוטין, באמת הם ממש דומים. בגדיהם שונים, אבל נשמותיהם מחוברות ורגשות אחווה פועמים בשניהם. באופן דומה יש לכלל ישראל בקנה מידה גדול יותר. למרות המראה החיצוני, יש לנו אבא בשמיים משותף לכולם, כל יהודי הוא בעל נשמה יפהפיה. אל-לנו להסיק למסקנות על הזולת, להכפיש אותו או לראות בהבדלים בינינו כסיבה למחלוקת. אכן, אם נצטרף יחד כאחים ואחיות, תהיה לנו סיבה להיאחז זה בידיו של השני ולרקוד ביחד עד מאוחר בלילה.

מסר קצר מאת
ד"ר דוד פלקוביץ

גיליון יולי 2014 של מגזין ''מדע'' (כתב עת אקדמי של האיגוד האמריקני לקידום המדע הנחשב לאחד מכתבי העת המדעיים היוקרתיים בעולם) חשף את התוצאות של סדרה של אחד-עשרה מחקרים שכללו אנשים מכל הגילאים. הם ישבו בחדר לבד, ללא טלפון נייד, רק עם מחשבותיהם. לאחר זמן-מה רבים מהם החלו להתעצבן. לפני כן נאמר להם כי, בפינת החדר, זמינה מכונת הלם חשמלי, ואם הם יהיו משועממים, הם יוכלו לבחור לקבל זעזוע מכאיב קלות. 62% מהגברים ו -25% מהנשים בחרו בכך. השלכותיו של מחקר זה מספקות פרשנות ותובנות אודות החשיבה הנוכחית. מטעמי נוחות, אנשים מעדיפים לעשות מאשר להיות. ואם אין מה לעשות, אולי יעדיפו לחשמל ולהלום את עצמם מאשר לשבת במקום נוח ופשוט לחשוב על החיים.